המסע שלנו להרי אלטאי

עברו כמעט 6 שנים אבל זה נראה זמן מתאים כמו כל זמן לספר על המסע שלנו.
בילדותנו נהגנו לטוס בערך פעם בשנה לטיול משפחתי באירופה. לעתים עם חברים נוספים, אבל בדרך כלל רק ארבעתנו, לשבוע או יותר, מטיילים במקומות הפחות פופולריים, אבל היפים ביותר. התבגרנו, מכינה קדם צבאית, צבא, עבודה ושאר החיים וההורים המירו את הטיסות המשותפות בטיולים ארוכים למדינות מרוחקות ואנחנו מדי פעם הצטרפנו לגיחה משותפת מסביב להר מירון. ואז אימא הגיעה עם הצעה לטוס לטיול משותף ארוך לסיביר. בן הזוג סירב להצטרף לחוויה המפוקפקת, אחותי הייתה אמורה להתגייס לצבא ואני החלטתי שאני נוסעת. אימא שלי, בתור שועלת טיולים וותיקה, לקחה על עצמה את כל הארגון ודאגה לצייד אותנו בכל הדברים החשובים, לארוז את כל התיקים של כולנו ולנו רק נותר להביא לה את הדברים הנדרשים מבעוד מועד בכדי שיתאימו לסדר המופתי בתיקי הענק. בינתיים אחותי האריכה בעוד חצי שנה את המכינה והצטרפה אלינו. בעודנו סוגרים את הדברים האחרונים ההסלמה בעוטף עזה בעקבות חטיפת שלושת הנערים ו"מבצע שובו אחים" הפכה למערכה של ממש ואמיר הוקפץ למילואים לזמן לא ידוע. אני והכלבה נשארנו לבדנו עם טיסה שעוד רגע יוצאת. השכנים הנפלאים שלנו התנדבו לטפל בה וכשגם הם הוקפצו למילואים היא עברה למשפחה המדהימה של חבר ילדות שדאגו לה לאורך כל המסע ועד היום היא אוהבת אותם מאוד. בנוסף לכל הכיף הלא מתוכנן שקדם לטיסה בשבוע שלפני הקפצת המילואים והיציאה למסע חשדנו שאני בהיריון, מה שגרם לכל השתלשלות העניינים להיות מעניינת בהרבה.
וככה יצאנו- אחותי הקטנה, אמא, אבא ואני, 8 שנים אחרי הטיול המשותף האחרון שלנו (שהיה ישר אחרי מלחמת לבנון השנייה) לטיול משותף, הפעם בסיביר.

מסלול הטיסה שלנו היה נתב"ג > סנט-פטרסבורג > נוביסיברסק ואז רכבת לילה לבייסק, משם אוטובוס לגורנו-אלטאיסק,נסיעה עד אלקמונר ואז משאית שטח עד לחוות ארקידה.

הטיסה מנתב"ג יצאה באיחור של שעה, מה שגרם לנו להשתתף במקצה ספרינטים (מלווה אישית ע"י אבטחת שדה התעופה ודייל נחמד) לביקורת גבולות, לאיסוף כבודה, להפקדת כבודה, לבידוק ועד לפתח המטוס שחיכה לנו בסבלנות כשעה. כשהגענו לנוביסיברסק גילינו שהכבודה שלנו לא הגיעה. אנחנו למודי ניסיון ולכן במקרה שאף התיקים יאבד בכל תיק היה ציוד מעורבב של ארבעתנו, ככה שלכולנו יהיה ציוד גם במידה וחסר תיק אחד. אבל אף אחד מהתיקים לא הגיע. הבעיה הייתה היא שהטיול היה באזור הררי מרוחק וכל הציוד הנדרש והמותאם נארז בקפידה (ממגבות שמתייבשות במהרה ועד למגפי גומי גבוהות). וכך מצאנו את עצמנו במשך מספר שעות חושבים מה הפתרון הטוב ביותר ואיך להמשיך הלאה, כאשר אנו יודעים שבערב יש לנו רכבת לילית עד לבייסק. לאחר 5 שעות של מעבר בין נציגים שונים, מילוי טפסים שונים והבנה כללית שהתיקים אבדו וייתכן מאוד שלא נראה אותם לעולם שוב הגענו לנציג שירות צעיר ולבבי שהיה הראשון שהחליט לעזור לנו ולברר איתנו ביחד איך הוא יוכל לעזור. בזמן זה יצרנו קשר עם החווה שהרגיעו אותנו ואמרו לנו להגיע כמו שאנחנו והם ידאגו לנו לכל הציוד הנדרש והבחור הצעיר מצא לנו סידור מיוחד- במידה והכבודה תגיע עד ליום המחרת הוא ישלח אותה על טיסה שמגיעה עד לגורנו-אלטאיסק (טיסה שיוצאת רק 3 פעמים בשבוע ובמקרה הסתדרה מבחינת הזמנים). וכך יצאנו לנוביסיברסק בלי לדעת האם נראה את התיקים שלנו שוב ועם יום שלם של שוטטות עד נסיעת הרכבת.

תחנת הרכבת של נוביסיבירסק ואנחנו עמוסי שקיות ללא תיקים

התחנה הראשונה שלנו הייתה ארוחת בוקר רוסית טיפוסית ואז לשוק המקומי. אומנם אצל כל אחד מאיתנו בתיק היה עוד סט בגדים והחווה הבטיחה לצייד אותנו בכל הציוד הנדרש למסע החלטנו שאי אפשר להעביר יותר משבועיים בהרים עם שני זוגות תחתונים. הגענו לשוק הגדול של העיר, שוק דל ופשוט ובו הצלחנו להצטייד בסט בגדים המתאים לשטח לכל אחד מאיתנו, בגדים תחתונים ומספר מוצרי היגיינה. את הכל ארזנו בשקיות ענק וכך המשכנו לשוטט בעיר. נוביסיברסק היא העיר השלישית בגודלה ברוסיה ונחשבת כבירת סיביר אך מלכתחילה לא הקדשנו זמן לטייל בה והתייחסנו ליום זה כיום מעבר. הטמפרטורה ביום זה הגיעה קרוב ל-40 מעלות, מה שגרם לנו להיכנס לכל בית קפה ממוזג, לחפש אחר כל פיסת צל ולאכול לא מעט גלידה. וכך הגענו לעת ערב לתחנת הרכבת. והכל נראה כל כך פרימיטיבי, העלייה לרכבת היא בעזרת סולם קטן ולא נוח והרכבת מיושנת, כמעט ללא חלונות וכהמשך לרוב המקומות ללא מיזוג או אוורור. בתא שלנו יש 4 מיטות וביניהן שולחן. בקרון יש גם שירותים. בקרון חם ובמהלך כל הלילה אנו נוסעים ונוסעים. כל זמן שהרכבת זזה נכנס קצת אוויר מהחרך הקטן בתא, אבל בכל פעם שאנו מתקרבים לעיר ומאיטים לקראת התחנה הבאה החום שוב עולה ומצטרף לשלל קולות התחנה והרעש והשינה יותר דומה לנמנום קטוע מלשנת לילה רציפה. אחרי שהגענו לבייסק התבשרנו שהגיעה הכבודה שלנו לנוביסיברסק ושהיא נשלחת לשדה התעופה בגורנו-אלטאיסק. עשינו את דרכנו לגורנו-אלטאיסק באוטובוס חסר מיזוג. כשהגענו לשם חברנו למטיילת נוספת שהגיעה למסע המשותף ואספה אותנו אירנה- אחת מבעלות החווה. היה לנו זמן לשרוף עד הגעת הכבודה המיוחלת ואירנה הציעה לנו להעביר את הזמן בהתרעננות באגם איה. האזור כפרי ומרוחק והתשתיות במקום לא ראו שיפוץ זה זמן רב. בנוסף לבלאי הזמן האזור סבל מהצפות ושטפונות קשים בחודש שעבר וניכרים פגעים רבים בכבישים באזור. יוצא דופן הוא הכביש שמוביל משדה התעופה של גורנו-אלטאיסק לאזור היערות. המקומיים קוראים לדרך זו "דרך פוטין" ומספרים כי פוטין שאהב לנפוש באזור ולצאת לצייד דאג להשקיע את הכסף באזור זה. לאחר נסיעה של כ-40 דקות הגענו לאגם יפהפה בלב יער. מסביב לאגם ישנו בית מלון, מחנה טיולים שמשרת את מטיילי האזור וחוף רחצה מוסדר (בתשלום). המקום נקי ומסודר והמים נעימים ומספקים הקלה בימי הקיץ החמים (לכל מי שדמיין את סיביר כמכת קור מתמשכת זה לא היה המצב כלל וכלל בעמק). במשך מספר שעות אנחנו משכשכים במים ונהנים ולקראת הצהריים חוזרים לכיוון שדה התעופה בכדי לאסוף את הכבודה. שדה התעופה מסודר, נקי וקטנטן ואין בו איש. למעט כ-8 אנשי צוות שמעדכנים אותנו כי הטיסה מתעכבת. אנחנו מחליטים ללכת לנהר הקטון ולחכות עד שנראה את המטוס מגיע. הקטון הוא נהר רחב וארוך שמגיע לעומק גם של 15 מטרים. למרות הסכנות האורבות בו בני המקום והילדים מקפצים ושוחים מצד לצד, אנחנו רק נשארים על הגדה ומחכים למטוס. המטוס והתיקים הענקיים שלנו מגיעים סוף סוף ואנחנו ממשיכים לנסוע לאלקמונר, כפר קטן (רק 5 רחובות) ושם אנחנו מגלים שהכביש נגמר. בין סמטאות הכפר אנחנו עוברים למשאית סובייטית (ГАЗ-66), מעמיסים את כל התיקים על רצפת המשאית ומתיישבים על הספסלים בצד (או על התיקים) ומתחילים בנסיעה של כ-25 ק"מ בשטח. ביום רגיל חלק מדרך העפר מוסדר ואפילו יש גשרים, אבל בעקבות השטפונות הקשים שהיו הגשרים נעלמו וחלק גדול מהדרך נמחק. וכך אנחנו מקפצים במשך זמן ארוך, נכנסים לנחלים (לפעמים כמעט במאונך לקרקע) ויוצאים מהם, לאט לאט בנסיעה מסוכנת של שעתיים עד שהגענו לחוות ארקדיה.

חוות ארקדיה נוסדה בשנות ה-90 ע"י אירנה ניקולאיבנה, היא מופעלת ע"י אירנה ובני משפחתה, יחד עם עובדים מקומיים ועם מדריכים נוספים מרחבי רוסיה. בחווה מספר מבני עץ בהם יש מספר חדרי שינה פשוטים, חצר מקורה גדולה שבה שולחן האוכל והמדורה המשותפת- כל הבישול נעשה על אש פתוחה בסירי מתכת יצוקה, סמוך לחדר האוכל נמצא חדר הרחצה. חדר הרחצה מורכב משני חדרים- האחד חדר ההתארגנות וההלבשה, יש במקום אח שפועלת ומחממת את החדר ומהצד השני היא מחממת את המים למקלחת. מחדר זה נכנסים לחדר הרחצה, בו בכדי להתרחץ ממלאים מים חמים ומתרחצים עם כוסות לא גדולות. במרחק מה, בין הבקתות ממוקמים שני שירותי בול פגיעה. המים מגיעים לחווה הישר מהנחל הקרוב ומי השתייה מגיעים ממעיין קרוב. בגלל נפילת התשתיות עקב השטפונות לקראת הערב מפעילים את הגנרטור ומכבים אותו סביב 11 בלילה ואז נגלה היופי הגדול של להיות במקום מרוחק ומבודד בהרים. השמים וכל נפלאות הכוכבים נגלים עלינו מלמעלה. אם בעמק ליד הנהר סבלנו מהחום הגבוה, כאן כבר אפשר להרגיש את צינת ההרים. בלילה הטמפרטורות צונחות וכבר צריך להתכסות.

היום הראשון המלא בחווה מוקדש ברובו להכרות והתארגנות. כל אחד מוצמד לסוס שלו, אנחנו לומדים בעזרת המדריך איך לטפל בו, למה צריך לשים לב, איך לוודא שנוח לו ושהוא לא נפצע בתהליך. ובזמן זה גם מצטיידים- המסע ארוך וכל הציוד הולך איתנו לאורך כל הדרך. לכל סוס מחושבת מגבלת המשקל לנשיאה (בשכלול עם משקל הגוף של כל מטייל) ואנו מחלקים את הציוד בהתאם. הציוד האישי של כל אחד נארז בקפידה בלי חריגות מיותרות ואנחנו מחלקים בינינו את הציוד הקבוצתי. החווה מציידת אותנו באוהלים, מעילי גשם ומעילי פרווה וגם מזרני שטח ושקי שינה (שאנחנו הבאנו איתנו מהבית). אחד הדברים שכולנו עיקמנו עליהם את האף היו מעילי פרווה, הם שוקלים טון, בעלי ריח מיוחד וגם אם היה קצת קריר בלילה זה ממש לא מצריך מעילים, במיוחד כשהגענו מצוידים עם מעילים מחממים וקלילים ביותר (היי-טק זה פה..). ופה אחד כולם אומרים "תיקחו" ואיזה מזל היה לנו שככה הם אמרו. אחרי ארוחת הצהריים אנחנו מעמיסים את כל הציוד בעצמנו (כי נצטרך לעשות זאת עוד פעמים רבות במהלך המסע) ואנחנו מוכנים.

המרחב המרכזי בחוות ארקדיה

10 תיירים מוכנים- ארבעתנו, 2 זוגות צעירים (כל זוג הגיע לבדו), לובה שהגיעה לבדה ועוד בחורה צעירה שהחליטה לצאת למסע פעם נוספת. מוביל את המסע- וובה, מדריך טיולים מנוסה באזור שמכיר כל שביל וכל סכנה בדרך. מלווה אותנו הטבחית- קרינה, שהצליחה איכשהו לעשות מטעמים משונים לאורך כל המסע. ואחרון חביב- ארקשה, הסיס המקומי.

ואז יצאנו לדרך…

(מבטיחה לעלות את המשך המסע בקרוב….)

לקריאה נוספת, סופר מפורטת, מקיפה (שנכתבה בזמן אמת לפני 6 שנים) ומלאת תמונות נוספות מוזמנים לבדוק את הבלוג של אימא שלי.

אם אהבת כדאי לך גם להציץ על הטיול שלנו בבולגריה או בפרובנס.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s